התובע רכש שני ספרי תורה מהודרים ב-250,000 ש"ח, אולם לא קיבל אותם. לאחר שהנתבע טען שהספרים סופקו, נשלחו השניים לבדיקת פוליגרף שקבעה שהנתבע משקר.
לטענת התובע י.ל. הוא סחר מול שני שותפים למסחר בספרות סת"ם – הנתבע צ.מ. והשני ג.ב., שקיבלו ממנו בשנת 2012 סך של 250,000 ש"ח עבור שני ספרי תורה מהודרים, שהיו אמורים הנתבע ו-ג.ב. למסור לתובע תוך שנה, אולם השניים לא סיפקו את ספרי התורה לתובע. ספר תורה מכיל 62 יריעות. מספר תורה אחד סיפק הנתבע לתובע 23 יריעות ומהספר השני 2 יריעות. מעט היריעות שסופקו לא היו מוכנות – לא מוגהות ולא מתויגות. בחלוף שנה ומשנדחה התובע בלך ושוב, התריע התובע בפני הנתבע וחברו ג.ב., כי בכוונתו לפעול ככל שלא יוסדר העניין. או אז, התחייבו הנתבע וחברו לספק לתובע את שני ספרי התורה עד לחודש דצמבר 2013 וכבטוחה נמסר שיק לתובע. עוד טען התובע, כי לא זו בלבד שהנתבע לא סיפק לו את שני ספרי התורה אלא שהוא גם לקח את היריעות שכן נמסרו לו, הבטיח לתקנן ולשזור אותן בספרי התורה אשר יימסרו לתובע שלמים, אולם דבר לא קרה. ניסיונותיו של התובע לקבל את ספרי התורה או את כספו בחזרה העלו חרס ועל כן הגיש התובע את השיק לפירעון על סך 250,000 ש"ח ולאחר מכן, משלא כובד השיק ע"י הבנק הנמשך, הוגש השיק לביצוע בהוצאה לפועל.
לאחר שהשיק לא כובד, התובע הגיש את השיק לביצוע בהוצאה לפועל, אולם הנתבע הגיש התנגדות והעניין הועבר לבירור בבית משפט השלום בתל אביב בשנת 2020.
בתצהיר ההתנגדות שהפך לכתב הגנה עתר הנתבע לדחות את התביעה השטרית. לטענת הנתבע, הוא נתן לתובע את השיק לפני כמעט 7 שנים והשיק הופקד רק בתאריך 4.11.19. השיק נמסר לתובע כשהוא ריק מסכומו ותאריכו ורק חתימתו של הנתבע מולאה בו. השיק נמסר לתובע לכל המאוחר בתחילת חודש יוני 2013. התובע מילא בשיק סכום דמיוני של 250,000 ש"ח על דעת עצמו. לטענת הנתבע, רכש התובע מחברו ג.ב. ספרי תורה בשנת 2012 וחפץ לסחור בהם. בין ג.ב.לבין התובע התגלע ויכוח לגבי שני ספרי תורה ו-ג.ב. ביקש מהנתבע לפנות לתובע ולנסות לגשר ביניהם. הנתבע פעל לגשר בין הצדדים ובמסגרת זו אף נטל את שני ספרי התורה לתיקון וכל זאת ללא תמורה. לטענת הנתבע, הסביר לו התובע כי ג.ב. מכר לו ספרי תורה ואלו זקוקים לתיקון. בהתאם למתווה שסוכם עם התובע, קיבל הנתבע לידיו את שני ספרי התורה לצורך ביצוע תיקונים. לבקשת התובע, מסר לו הנתבע את השיק, כבטחון להשבת ספרי התורה. לטענת הנתבע, הוא תיקן את ספרי התורה והחזיר אותם לתובע ובכך ביצע הנתבע את התחייבותו, אולם התובע לא השיב לו את השיק, בתחילה בטענה כי הוא לא מוצא אותו ולאחר מכן בטענות לך ושוב, עד שהדבר נשתכח מהנתבע. בהגישו את השיק לביצוע פעל התובע בחוסר תום לב שכן הנתבע אינו חייב עוד דבר לתובע. לחילופין טוען הנתבע, כי יש לדחות את התביעה משום שהיא התיישנה ולחלופי חילופין מחמת שיהוי.
בדיון שהתקיים לפני השופט דניאל הורוביץ, הגיעו הצדדים להסכמה כי המחלוקת ביניהם תוכרע עפ"י בדיקת פוליגרף אשר תוצאותיה תהיינה סופיות ומכריעות, ובית המשפט יתן פסק דין על יסוד בדיקת הפוליגרף מבלי לקיים דיון נוסף. עוד הסכימו הצדדים כי השאלות אשר יישאלו הצדדים ע"י מכון הפוליגרף יהיו: האם הנתבע החזיר לתובע את שני ספרי התורה מושא התביעה, או לא? האם העסקה בגין שני ספרי התורה מושא התביעה, הייתה בסך של 55,000 ש"ח או בסך של 250,000 ש"ח? האם הנתבע היה שותף עסקי של ג.ב. לעניין ספרות סת"ם, באופן כללי? האם הנתבע היה שותף עסקי של ג.ב. בעניין שני ספרי התורה מושא תביעה זו? האם הנתבע חייב לתובע 250,000 ש"ח?
בדיקת הפוליגרף נערכה ותוצאותיה הוגשו לבית המשפט. עפ"י ממצאי בדיקת הפוליגרף, בכל השאלות שנשאל הנתבע, לרבות בשאלה אם השיב הנתבע לתובע את ספרי התורה ומה היה שווי העסקה, נמצא הנתבע דובר שקר. הנתבע נשאל אם זה נכון שהוא החזיר את שני ספרי התורה מושא התביעה לתובע. הנתבע השיב בחיוב ונמצא דובר שקר. הנתבע נשאל אם הוא חייב בתביעה זו לתובע סך של 250,000 ש"ח. הנתבע השיב בשלילה ונמצא דובר שקר. התובע לעומת זאת נשאל אם זה נכון שהנתבע חייב לו בתביעה זו 250,000 ש"ח. התובע השיב בחיוב ונמצא דובר אמת. התובע נשאל האם העסקה בסך 250,000 ש"ח היא בגין שני ספרי התורה. התובע השיב בחיוב ונמצא דובר אמת. התובע נשאל האם העסקה בגין שני ספרי התורה היתה בסך 55,000 ש"ח בלבד. התובע השיב בשלילה ונמצא דובר אמת. התובע נשאל אם הנתבע החזיר לו את שני ספרי התורה מושא התביעה. התובע השיב בשלילה. בתשובה זו אובחנו תגובות מחשידות לאמירת שקר אולם בשל עוצמתן הנמוכה ציין מומחה הפוליגרף כי לא ניתן לקבוע ממצא ודאי.
בשקלול כלל ממצאי בדיקת הפוליגרף קבע השופט הורוביץ, כי יש לקבל את התביעה: "ממצאי בדיקת הפוליגרף קבעו באופן חד משמעי כי הנתבע דובר שקר בגרסתו. אשר לתובע – נקבע כי הוא דובר אמת בחלק מתשובותיו ובחלקן לא ניתן לקבוע ממצא ודאי. משהסכימו הצדדים כי ההכרעה תיעשה עפ"י בדיקת הפוליגרף, אזי יש להעדיף את גרסת התובע על פני גרסת הנתבע עפ"י מבחן מאזן ההסתברויות. יתרה מכך, משממצאי הפוליגרף קבעו כי הנתבע דובר שקר באופן ודאי ואילו לגבי התובע לא ניתן היה לקבוע ממצא ודאי (לגבי חלק מתשובותיו, ולגבי חלקן האחר אף נמצא התובע דובר אמת) אזי על דרך ההיקש לכלל 'ברי ושמא ברי עדיף' יש להעדיף את גרסת התובע על פני גרסת הנתבע. התביעה מתקבלת אפוא. התוצאה היא שהתובע רשאי לשפעל את ההליכים בתיק ההוצאה לפועל"
בנוסף קבע השופט הורוביץ, כי הנתבע ישלם לתובע את אגרת בית המשפט בסך 3,129 ש"ח, הוצאות בדיקת הפוליגרף בסך 1,900 ש"ח, ושכ"ט עו"ד בסך 4,500 ש"ח.