בתי דין רבניים עושים שימוש תדיר בבדיקת פוליגרף ככלי עזר לקבלת החלטות. רק לאחרונה חויב גבר לשלם לגרושתו את כתובתה בסך 180,000 ₪ בשל התחמקותו מלבצע בדיקת פוליגרף.
דייני בתי הדין הרבניים עושים שימוש תדיר בבדיקות פוליגרף ככלי אמין התומך בקבלת החלטות בתיקים העומדים בפניהם. להכרעת בית הדין לגבי זהות ה"אשם" בפירוקם של הנישואים יש משמעות כלכלית משמעותית, שכן אם האשמה היא באישה, היא עלולה להפסיד את זכותה למזונות אישה, וכן את זכותה לקבל את סכום הכתובה. כשבית הדין הרבני מוצא את עצמו בעמדה בעייתית שבה עומדות בפניו שתי גרסאות סותרות, עליו לבחור למי להאמין. הבעיה השכיחה ביותר בבתי הדין הרבניים היא הסתירה בין הציווי ההלכתי לעשות דין צדק ולהגיע לאמת לבין המגבלה הברורה של היעדר ראיות ועדים חיצוניים, כאשר מדובר בנושאים הנוגעים בצנעת הפרט והמתקיימים בינו לבינה.
על-פי ההלכה היהודית, "על-פי שני עדים יקום דבר", אך בדיני אישות קשה למצוא עדים, ואם כבר יש אנשים חיצוניים שמעורבים בחיי הפרט, הם בדרך-כלל קרובי משפחה מדרגה ראשונה, שהם ממילא פסולים לעדות. בשנים האחרונות הבעיה אף החמירה, לאחר שבג"ץ הבהיר לבתי הדין הרבניים כי הם כפופים לחוק הגנת הפרטיות, ואסר עליהם לקבל ראיות חיצוניות שהושגו תוך האזנת סתר.
בדיקת פוליגרף בשירות בתי המשפט
כתוצאה מכך, בתי הדין הרבניים פונים יותר ויותר לשימוש באמצעי עזר חיצוני לבירור העובדות וחשיפת האמת- בדיקת פוליגרף. כיום במרבית הדיונים שבהם עולה מחלוקת עובדתית, דייני בית הדין הרבני מציעים לצדדים לפנות לפוליגרף, ובכך משיגים מטרה כפולה: הם יכולים ללמוד על אמינות הצדדים לא רק מתוצאות בדיקת הפוליגרף – אלא גם מבחינת תגובת הצדדים להצעה לפנות לפוליגרף, בהנחה שהצד שחושש מחשיפת האמת יענה להצעה בפחות התלהבות או יסרב לה בכלל.
ככלל, בית הדין הרבני אינו יכול לכפות על הצדדים לפנות לבדיקת פוליגרף, ונדרשת הסכמתם לבדיקה. מאחר שנדרשת הסכמה, סירוב מוחלט לפנות לבדיקת פוליגרף מצד אחד הצדדים, לעומת נכונות מהצד השני, נתפס בבית הדין כמעט תמיד כראיה תומכת כנגד הצד המסרב, בדומה למדיניות של בתי המשפט האזרחיים בדבר הימנעותו של צד מלהביא עדים שהיו יכולים לתמוך בגרסתו.
דייני בתי הדין הרבניים כבר מכירים גם את התרגיל של עורכי הדין לומר כי מרשם רצה להסכים אך הם יעצו שלא להיבדק, וגם בכך הם רואים סרבנות שיכולה "לתת רגליים" לגרסת הצד שכנגד. מאידך, על מוחלטות תוצאות בדיקת הפוליגרף ניתן תמיד לנסות לערער. ניתן לערער למשל בטענה, כי תוצאת בדיקת הפוליגרף יכולה להיות מושפעת מגורמים חיצוניים, כגון נטילת תרופות מסוימות על-ידי הנבדק או הנבדקת, בחירת השאלות וניסוחן, ניתוח תוצאות הבדיקה, ועוד.
פסיקת בית דין רבני בעקבות בדיקת פוליגרף
רק לאחרונה, ב-20 בנובמבר 2018, בית הדין הרבני הגדול בירושלים דחה את ערעורו של גבר שחויב לשלם לגרושתו את כתובתה על סך 180,000 שקלים. נשיא בית הדין הרב הראשי דוד ברוך לאו והרבנים אליעזר איגרא ואהרן כץ, לא מצאו הצדקה להתערב בשיקול דעתו של בית הדין הרבני האזורי בחיפה, שזקף לחובת הבעל את העובדה שלא ביצע בדיקת פוליגרף, אף שהוא היה בין אלה שהציעו את העניין.
השניים נישאו ב-2014 ובשנת 2017 הם התגרשו בהסכמה. לאחר מכן נערכו בבית הדין הרבני האזורי בחיפה דיונים לגבי הכתובה, בהם הצדדים הציגו גרסאות שונות לגבי היפרדותם. האישה טענה שסילקה אותו מדירתה, בה התגוררו, בשל התנהגותו הבלתי נסבלת, אי קיום חיי נישואין, קשרים עם אחרות והיעדרויות מהבית. מנגד, הגבר טען כי היא נחשבת "מורדת", שכן סילקה אותו משום שמאסה בו מפני שהיא "מתוסכלת ועצבנית", ולכן אינה זכאית לכתובתה.
בהמשך שניהם הציעו לעבור בדיקת פוליגרף, הצעה שאושרה על ידי בית הדין, שקבע כי באי כוח הצדדים ינסחו שלוש שאלות לשאול בבדיקת הפוליגרף ויגישו את הממצאים לבית הדין הרבני. הצדדים קיבלו בקניין שתוצאות בדיקת הפוליגרף, ועל פי שיקול בית הדין, יחייבו את הצדדים.
האישה עשתה את בדיקת הפוליגרף בדצמבר 2017, נמצאה דוברת אמת והציגה את הממצאים לבית הדין הרבני במועד. בינואר 2018 ביקש הגבר להחליף את מכון הפוליגרף ולמחרת נדחתה בקשתו. הגבר קיבל החלטת 'עיכוב ביצוע' מבית הדין הרבני כדי לערער לבית הדין הרבני הגדול. האיש ביקש לערער לבית הדין הגדול על מכון הפוליגרף שנקבע לביצוע בדיקת הפוליגרף וטען גם שברצונו להוסיף שאלות, אך לא חזר בו מעצם ההסכמה לעבור בדיקת פוליגרף. בית הדין הגדול דחה את בקשת רשות הערעור של הגבר במרץ 2018 והדיון הוחזר לבית הדין הרבני האזורי בחיפה, שם שב והתבקש הגבר לעשות בדיקת פוליגרף, אולם לא עשה זאת. בתגובה, באפריל 2018, בית הדין הרבני האזורי בחיפה חייב את הגבר לשלם לאישה תשלום כתובתה בסך 180,000 שקל, תוך שציין כי "בהעדר שיתוף פעולה יש לדון כאילו המשיב נבדק ונמצא שאינו דובר אמת זאת לעומת המבקשת שגרסתה מגובה בתוצאות הבדיקה כדוברת אמת".
על פסק דין זה הגבר הגיש ערעור לבית הדין הרבני הגדול בירושלים, בו חזר על טענות שונות לגבי מצבו הכלכלי והתנהגותה של גרושתו, שלטענתו העלימה כספים. בנוגע לבדיקת הפוליגרף הוא טען, כי לא הבין את משמעות ההסכמה לבדיקת פוליגרף ולא הבין שהיא קובעת את חיוב הכתובה, וכי לא עשה את בדיקת הפוליגרף בשל מצב בריאותי, בשל העלות היקרה של הבדיקה, ומכיוון שלא היה מעודכן בזמנים.
מה קורה לאדם שמסרב לעשות בדיקת פוליגרף לפי דרישת בית דין רבני?
שלושת דייני בית הדין הרבני העליון בירושלים הבהירו בפסק דינם, כי הטענות והסיבות לאי עריכת בדיקת הפוליגרף – "לא רק שריבוין פוגע באמינותן, אלא גם שחלק מהן נדחו וחלק מהן לא נטענו ולא נידונו בבית הדין קמא וגם לא בבקשת הערעור הראשונה".
טענת המערער, לפיה לא הסכים לבדיקת פוליגרף ולא הבין את משמעותה ואת העובדה שהיא שייכת לעניין הכתובה נדחתה אף היא. הדיינים המשיכו וציינו, כי לנוכח הסכמתו לפני ערכאה שיפוטית, סביר להניח שהמערער הבין שבדיקת הפוליגרף ותוצאותיה עתידות להכריע או לפחות להילקח בחשבון על ידי בית הדין, וכי "בית הדין יכול להסתמך על הבדיקה גם ללא הסכמת האיש, שכן נראה כי במקרה זה גם ללא הסכמת הבעל שתוצאות הבדיקה יקבעו לגבי הכתובה, מכל מקום יכולה הבדיקה להוות בסיס לפסק הדין".
כמו כן, הדיינים ציינו כי "בדיקה זו – אולי אינה הוכחה ניצחת לנכונות הדברים, אבל כשהיא נעשית מרצון שני הצדדים בוודאי יש בה יותר מ'רגליים לדבר', וכשהיא נעשית בהסכמת הצדדים ובקניין – כוחה יפה גם מצד ההסכם. יתרה מזו, ההסכמה לא הייתה רק על הבדיקה עצמה אלא על הבדיקה עם שיקול דעתו של בית הדין, והיינו שכשיש הסכמה לפעול לפי שיקול בית הדין ובית הדין מוסיף לשיקוליו את תוצאות הבדיקה, הרי זה נחשב להכרעת בית הדין לפי שיקול דעתו. נמצא אפוא שלפני בית הדין בבואו להכריע עמדו גם העובדה שהאישה ערכה את הבדיקה ונמצאה דוברת אמת, גם שלל התחמקויות הבעל מלערוך את הבדיקה, ולבסוף את העובדה שהוא אכן לא עשה אותה".